ביום חמישי האחרון, כאשר לאלק היה את הלילה של אביו, בחרתי באמת לגלגל את הקוביות ולקחת את שני הפעוטות (גיל אחד ושניים) למסעדה בעצמי. זה היה די כיף.
ניסיתי לקרוא לזה ההרפתקה הגדולה שלנו, אבל הולדן אמר שאסור לנו לקרוא לזה “מיזם”. אז שאלתי, “מה צריך לקרוא לזה אז, תאריך ארוחת ערב של בנים צעירים?” והוא אמר, “עלינו לקרוא לזה משפחה”. חמוד, אבל זה לא באמת מה שהלכתי אליו.
האם הולדן לא הבין איזו עסקה גדולה מפריע לי להוציא את שניהם בציבור למסעדה לאכול ארוחה ממש ללא גיבוי למבוגרים? מה אם היה פיצוץ של קקי (כמו בפעם האחרונה), או כוס שנזרקת (כמו בפעם האחרונה), או אם אני פשוט צריך לבכות? אני מניח שכאשר אתה בן שלוש, התפקיד שלך הוא לא לדאוג לדברים האלה, אז הוא לא עשה זאת.
הגענו לפיקנטה (סופר דופר ידידותי לילדים, לאלו מכם שלא בברקלי) עם חניה של רכב רוק רוק אידיאלי – הכי טוב מול הדלת בצד המתאים של הרחוב! נתתי להתחייב קודם וביקשתי ממנו בבקשה לחכות על המדרכה ולהיות העוזר הגדול שלי; הוא הסכים. העמסתי את מילו בערסל הירך, מסרתי את הולן את תיק החיתול ותפסתי את הארנק שלי ואת אוכל התינוקות הנוסף ביותר כשהתחיל לשפוך. דליים! רצנו פנימה. הולדן חשב שזה ממש כיף.
מכיוון שהגענו בסביבות השעה 5:30, זה לא היה צפוף מדי. הולדן הסתובב באזור הקו, לא בדיוק עמדתי איפה שאלתי … וניסיתי לשחק אותו מגניב. רכשנו היטב וקיבלנו שולחן. הולדן חיכה ליד השולחן שלנו בזמן שנאבקתי להקים שני כסאות גבוהים תוך כדי לבשתי את הילד הסקרן שלי. כנראה יכולתי לבקש קצת עזרה באותה נקודה. בפעם הבאה.
מהיר קדימה, כולם אכלו די טוב, מילו ניסה להנחות את עצמו להשתמש בכף, והם כנראה צירו את האזור אחרי שעזבנו … אבל זה נוהל קונבנציונאלי עבור פיקנטה. אני חושב שנחזור. ? כן אותי!
[תמונה זו היא מלילה נוסף בפברואר 2008 כשפגשתי את “חברים עם ילדים” שותף בן / בת זוג בממסד אחר ידידותי למשפחה וביקשתי מהם להגיש את הניצחון שלי ואת עיניי המטורפות]